יצירת קשר
04-6756329
הוצאת אחוות האדם
קבוץ אשדות יעקב איחוד

 
החמנית: על אפשרויות המחילה וגבולותיה
מאת שמעון ויזנטל



15

מה אמר ארתור אתמול בלילה? התאמצתי מאוד להיזכר. ידעתי שהיה זה משהו חשוב מאוד. אילו רק לא הייתי עייף כל כך!
   עמדתי ברחבת המסדרים, שם התכנסו האסירים לאיטם. הם בדיוק סיימו לאכול את "ארוחת הבוקר" שלהם - חליטה כהה ומרה שטבחי המחנה העזו לכנות קפה. האנשים המשיכו לבלוע את החומר הזה בעודם מתאספים ברחבה, חרדים שמא יאחרו למִפקד.
   ויתרתי על הקפה, כי לא רציתי להידחף בין ההמון. המרחב בחזית המטבח היה אזור הציד המועדף על רבים מאנשי האס.אס הסדיסטים. הם בדרך כלל התחבאו מאחורי הבקתות, וכל פעם שהתחשק להם הם עטו כמו ציפורי טרף על האסירים חסרי הישע. יומיום היו פצועים; זה היה חלק מ"התכנית".
   כשעמדנו שם שותקים ומדוכדכים, ממתינים לפקודה להסתדר, מחשבותי היו נתונות לא לסכנות שארבו לנו תמיד באירועים כאלה, אלא לשיחה של אמש.
   כן, עכשיו נזכרתי!

. . .


היה מאוחר בלילה. שכבנו בחושך; שמענו אנחות, לחישות רכות ומדי פעם חריקה מפחידה, כשמישהו התנועע על דרגש העץ שלו. היה קשה להבחין בפרצופים, אך קל לזהות כשמישהו דיבר. שני אנשים מהצריף שלנו הצליחו להגיע לגטו באותו יום. הקצין התורן נתן להם רשות. גחמה שלא ניתן להסבירה? שוחד אולי? לא ידעתי. נראה שלא היתה זו אלא גחמה, כי איזה רכוש היה לאסיר שבאמצעותו ניתן לשחד קצין?
   ועכשיו האנשים דיווחו.


16

   ארתור נצמד אליהם כדי לא להחמיץ שום מלה. הם הביאו חדשות מבחוץ, חדשות מהמלחמה. הקשבתי חצי ישן.
   האנשים בגטו ידעו הרבה, ואילו אנו במחנה ידענו רק מעט ממה שהם ידעו. אנחנו חיברנו אחת לאחת פיסות מידע - עובדות או שמועות - מהדיווחים הזעומים שהביאו האנשים שעבדו מחוץ למחנה במהלך היום ובמקרה שמעו דברים שאמרו הפולנים והאוקראינים. מדי פעם, מתוך הזדהות או כנחמה, לחשו גם אנשים ברחוב פיסת מידע.
   חדשות טובות היו אירוע נדיר, וכשכבר היו כאלה, בחנו מקרוב אם הן באמת נכונות או משאלות שווא ותו לא. את החדשות הרעות, לעומת זאת, קיבלנו כמובנות מאליהן; היינו כה רגילים להן. וחדשה רעה אחת רדפה את קודמתה, מבהילה יותר ממנה. החדשות של היום היו רעות יותר מאלה של אתמול, ואלה של מחר יהיו רעות אף יותר.
   נדמה היה שהאווירה המחניקה בצריף חונקת גם את המחשבה. שבוע אחרי שבוע ישנו מצופפים יחד באותם בגדים ספוגי הזיעה שלבשנו לעבודה במהלך היום. רובנו היינו כה מותשים, שאפילו את מגפינו לא חלצנו. מדי פעם היה מישהו צורח בשנתו - אולי סיוט לילה או אולי שכנו בעט בו. בעבר היה הצריף אורווה, והצוהר החצי פתוח לא אִפשר כניסה של אוויר די הצורך לספק חמצן למאה וחמישים גברים ששכבו על שורות הדרגשים, כלואים ביחד במכלאה.
   המסה האנושית הרב-לשונית הזו כללה אנשים מכל שדרות החיים: עשירים ועניים; משכילים ואנאלפביתים; מאמינים וכופרים; נדיבים ואנוכיים; אנשים אמיצים ורפי שכל. הגורל המשותף הפך את כולם לשווים. אבל הם נחלקו לקבוצות קטנות, חבורות סגורות של גברים שבנסיבות אחרות לא היו נפגשים זה עם זה לעולם.
   בחבורה שלי היו ידידי הוותיק ארתור ויהודי בשם יוּזֶק, שלא מזמן הגיע למחנה. הם היו חברי הקרובים ביותר. יוזק היה רגיש ודתי מאוד. האווירה במחנה, הלגלוגים והעקיצות של האחרים על רקע אמונתו יכלו לפגוע בו, אבל לא הצליחו לערער אותה. קינאתי בו. בעוד שאנו האחרים גיששנו לשווא אחר הסברים ונפלנו טרף לייאוש, ליוזק היתה תשובה לכל דבר. לפעמים שלוות הנפש שלו הפריעה לנו; בייחוד לארתור, שהיתה לו גישה אירונית לחיים. ארתור היה מתרגז על השלווה של יוזק ולפעמים אף לעג לו או כעס עליו.

17

   כשהייתי מתלוצץ עם יוזק, קראתי לו "רבי". הוא לא היה רבי כמובן; הוא היה איש עסקים, אבל הדת מילאה את כל חייו. הוא ידע שהוא נעלה מאיתנו, שאי האמונה שלנו המיטה עלינו אומללות גדולה עוד יותר. אבל הוא תמיד היה מוכן לחלוק איתנו את חכמתו ואת אמונתו ולחזק את רוחנו.
   אבל איך יכולנו להתנחם בידיעה שאין אנו היהודים הנרדפים הראשונים? ואיזו מין נחמה היתה זו, כשפשפש יוזק באוצר האנקדוטות והאגדות הבלתי נדלה שלו והוכיח לנו שהסבל מלווה כל אדם מרגע לידתו ואילך?
   ברגע שהחל יוזק לדבר, הוא שכח לגמרי את סביבתו או התעלם ממנה. היתה לנו תחושה שהוא פשוט לא מודע למקום שהוא נמצא בו. פעם אחת כמעט רבנו בגלל זה.
   היה זה יום ראשון בערב. הפסקנו לעבוד בצהריים ושכבנו על הדרגשים שלנו לנוח. מישהו דיבר על החדשות; הן היו עצובות כמובן, כמו תמיד. נדמה היה שיוזק לא הקשיב להן. הוא לא שאל שאלות כפי שעשו האחרים, אבל לפתע הוא התיישב ופניו קרנו. אז הוא החל לדבר.
   "חכמינו אומרים שבבריאת האדם נכחו ארבעה מלאכים. מלאכי החסד, האמת, השלום והצדק. הם התווכחו זמן רב, אם אלוהים היה צריך לברוא את האדם. המתנגד העיקש ביותר היה מלאך האמת. זה הכעיס את אלוהים, וכעונש על כך הגלה אותו אלוהים אל העולם. אבל המלאכים האחרים התחננו לפניו שימחל לו, ובסוף אלוהים נענה להם וקרא למלאך האמת לשוב אל גן העדן. המלאך הביא איתו רגב אדמה ספוג בדמעותיו, דמעות שהוא דמע על שגורש מגן עדן. ואלוהים ברא את האדם מאותו רגב אדמה."
   ארתור הציניקן התעצבן וקטע את דבריו של יוזק.
   "יוזק," הוא אמר, "אני מוכן להאמין שאלוהים ברא את היהודי מאותו רגב אדמה ספוג בדמעות, אבל האם אתה מצפה ממני להאמין שהוא גם יצר את מפקד המחנה שלנו, וילהאוס, מאותו חומר?"
   "אתה שוכח את קין," השיב יוזק.


18

   "ואתה שוכח איפה אתה נמצא. קין הרג את הבל מתוך כעס, אבל הוא אף פעם לא עינה אותו. קין היה קשור אישית לאחיו, אבל אנחנו זרים לרוצחים שלנו."
   ראיתי שיוזק נפגע עמוקות, וכדי למנוע מריבה הצטרפתי לשיחה.
   "ארתור," אמרתי, "אתה שוכח את אלפי שנות האבולוציה; מה שנקרא התפתחות."
   אבל שניהם רק צחקו צחוק מר - בזמנים כמו שלנו לא היתה כל משמעות לאמירות נדושות כאלה.
   השאלה של ארתור לא היתה לגמרי בלתי מוצדקת. האם באמת נוצרנו כולנו מאותו חומר? אם כן, למה הפכו חלק לרוצחים ואחרים לקרבנות? האם באמת היתה זיקה אנושית כלשהי בינינו, בין הרוצחים לקרבנותיהם, בין מפקד המחנה שלנו, וילהאוס, ליהודי המעונה?
   ואתמול בלילה שכבתי על הדרגש שלי חצי ישן. כאב לי הגב. חשתי סחרחרת כשהקשבתי לקולות שנדמה כי הגיעו ממרחק רב. שמעתי משהו על ידיעה מהבי.בי.סי בלונדון או מרדיו מוסקבה.
   לפתע תפס ארתור בכתפי וניער אותי.
   "שמעון, אתה שומע?" הוא קרא.
   "כן," מלמלתי, "אני שומע."
   "אני מקווה שאתה מקשיב עם האוזניים שלך, כי העיניים שלך חצי עצומות, ואתה באמת חייב לשמוע את מה שהאישה הזקנה אמרה."
   "איזו אישה זקנה?" שאלתי. "חשבתי שדיברת על מה ששמעת בבי.בי.סי?"
   "זה היה קודם. בטח נרדמת. האישה הזקנה אמרה. . . "
   "מה היא היתה יכולה לומר? היא יודעת מתי נצא מכאן? או מתי הם הולכים לשחוט אותנו?"
   "אף אחד לא יודע את התשובות לשאלות האלה. אבל היא אמרה משהו אחר, משהו שאולי כדאי שנחשוב עליו בימים כמו אלה. היא חשבה שאלוהים יצא לחופשה." ארתור עצר לרגע כדי שהמלים יחלחלו . "מה אתה חושב על זה, שמעון?" הוא שאל. "אלוהים יצא לחופשה."
   "תן לי לישון," עניתי. "תגיד לי כשהוא יחזור."


19

   זו היתה הפעם הראשונה מאז שגרנו באורווה ששמעתי את ידידי צוחקים, או שמא רק חלמתי זאת?

   חיכינו לפקודה להסתדר בשורות. נראה שהיה עיכוב כלשהו. אז היה לי זמן לשאול את ארתור מה ממה שזכרתי היה חלום ומה היה אמיתי.
   "ארתור," שאלתי, "על מה דיברנו אתמול בלילה? על אלוהים? על זה שאלוהים יצא לחופשה?"
   "אתמול יוזק היה בגטו. הוא ביקש מאישה זקנה שתעדכן אותו בחדשות, אבל היא רק הסתכלה לשמים ואמרה ברצינות: 'אלוהים הכול יכול, חזור מחופשתך והבט שוב על עולמך.'"
   "אז אלה הן החדשות; אנחנו חיים בעולם שאלוהים נטש אותו?" עניתי.
   הכרתי את ארתור שנים רבות, מאז שהייתי ארכיטקט צעיר והוא היה לי ליועץ ולידיד. היינו כמו אחים; הוא עורך דין וסופר, עם חיוך אירוני נצחי, ואילו אני נכנעתי בהדרגה למחשבה שלעולם לא אבנה יותר בתים שאנשים יחיו בהם בחירות ובאושר. במחנה האסירים נעו המחשבות שלנו לעתים קרובות במסלולים שונים. ארתור כבר חי בעולם אחר ודמיין דברים שלא יקרו כנראה עוד שנים רבות. הוא אכן לא האמין שנשרוד, אבל היה משוכנע שבסופו של דבר לא יצליחו הגרמנים להימלט מעונש. הם אולי יצליחו להרוג אותנו ועוד מיליוני אנשים חפים מפשע, אבל הם בעצמם יושמדו בעקבות זאת.
   אני חייתי יותר בהווה: טועם את טעמם של הרעב, התשישות, החרדה למשפחתי, ההשפלות. . . בעיקר ההשפלות.
   פעם קראתי במקום כלשהו שאי אפשר לשבור את אמונתו המוצקה של אדם. אם בעבר חשבתי שזה נכון, לימדו אותי החיים במחנה הריכוז אחרת. בעולם שהפסיק להתייחס אל האדם כאל אדם, ש"מוכיח" שוב ושוב שאינך אדם עוד, אי אפשר להאמין בדבר. אז מתחילים להתמלא בספקות, מתחילה להתערער האמונה בסדר עולמי שבו לאלוהים יש מקום מוגדר. באמת מתחילים לחשוב שאלוהים יצא לחופשה. אחרת המצב הזה לא היה מתאפשר. נראה שאלוהים במקום אחר. ואין לו סגן.


20

   דבריה של הזקנה לא זעזעו אותי כלל וכלל; היא ניסחה בפשטות את האמת שחשתי זה מכבר.

חלף שבוע מאז שחזרנו למחנה. השומרים בעבודה במסילת הברזל המזרחית ערכו "רשימה" חדשה. הרשימות האלה כללו סכנות חדשות שלא היה אפשר להעלות על הדעת בחיים נורמליים. ככל שהם רשמו אותנו פעמים רבות יותר, כך נותרו פחות מאיתנו. הרישום, בשפת האס.אס, לא היה ספירת מלאי גרידא. המשמעות היתה רחבה בהרבה: חלוקה מחדש של העבודה, ניפוי הגברים שלא היו נחוצים עוד כעובדים חיוניים והשלכתם - אל תא המוות בדרך כלל. הניסיון האישי המר לימד אותנו לחשוד במלים שמשמעותן הטבעית נראתה לא מזיקה. כוונותיהם של הגרמנים כלפינו מעולם לא היו תמימות. חשדנו בכל דבר, והיו לנו סיבות טובות לכך.
   עד לא מזמן העסיקו מאתיים מאיתנו בקירוב בעבודות במסילת הברזל המזרחית. העבודה שם היתה רחוקה מלהיות קלה, אבל הרגשנו שם קצת יותר חופשיים, ולא היינו צריכים לחזור מדי לילה למחנה. את האוכל הביאו לנו מהמחנה וטעמו היה בהתאם. אבל מכיוון שהשומרים היו ממשטרת הרכבות, לא היינו חשופים ללא הרף לגחמות הבלתי צפויות של סיורי האס.אס במחנה.
   הגרמנים התייחסו אל רבים מהמשגיחים ומנהלי העבודה כאל אזרחים מדרגה שנייה. בני הגזע הגרמני זכו ליחס טוב יותר, אבל הפולנים והאוקראינים היוו שכבה מיוחדת, בין האדם העליון הגרמני, הממונה מטעם עצמו כמובן, לתת-אדם היהודי. הם רעדו לנוכח המחשבה שבבוא היום לא יישארו עוד יהודים, כי אז מכונת ההשמדה המשומנת היטב תופנה לעברם. בני הגזע הגרמני לא תמיד חשו בנוח; חלקם הסגירו את אי הנוחות הזאת כשהפגינו "גרמניות" יתר שעלתה על הממוצע. אחדים מהם הפגינו כלפינו אהדה, נתנו לנו בסתר חתיכות לחם, ודאגו שלא יעבידו אותנו עד מוות.

עטיפה קידמית של הספר

תוכן העניינים
הקדמה
עמודים ראשונים
המחברים המשתתפים בסימפוזיון
אודות שמעון ויזנטל


  2009 כל הזכויות שמורות להוצאת אחוות האדם © קיבוץ אשדות יעקב איחוד